שאלות ששאלו אותי בעקבות העריכה המחודשת של הספר אהבה  בניחוח במבוק

ספרי על הספר אהבה בניחוח במבוק

במהלך שהות בת שנה בסין בשנים 1998-1999, נכתב הספר שעלילתו המרכזית היא סיפור אהבה בין גבר סיני ואשה מערבית שעובר כחוט השני בינות לתיאור מנהגים, תרבות, אמונות תפלות, סיפורי פולקלור ואגדות. הספר מתאר גם את המשטר הקומוניסטי ואת חייהם של התושבים תחת משטר זה.

מתי התחלת לכתוב את הספר?

מהרגע שסין הפכה בשבילי מחלום למציאות. מהרגע שנחתנו בסין המראות, האנשים, הסיפורים הקסימו אותי והייתי חייבת לתת להם ביטוי להפוך אותם לסיפור. הכתיבה  הייתה מעין תראפיה בשבילי, הרגשתי שאני חיה דרכה, התמודדתי עם הבדידות, עם היעדר תעסוקה, ויצרתי משהו שתמיד רציתי ליצור ואף פעם לא היה לי זמן לזה, ידעתי שאם אתחיל לכתוב אשאב לתוך הכתיבה ובסין יכולתי להישאב פנימה, היה לי זמן, היו לי מראות ואנשים וסיפורים ואני לקחתי הכל ערבבתי יחד, הוספתי כל מני תבלינים והיום יש לי ספר.

אז הספר הוא אוטוביוגרפיה?

כל ספר הוא במובן מסוים חוויה שעובר הסופר/ת. אבל הוא לא אוטוביוגרפיה – הוא מבוסס על סיפור אמתי ומראות, טעמים וריחות שהיו לי השראה מופלאה בסין. במרכזו של הספר  סיפור אהבה בין גבר סיני לאשה מערבית שהוא סיפור אהבה חוצה תרבויות שרוקם עור וגידים בתוך מראות, ריחות וטעמים השזורים בתוך עלילה לגמרי רחוקה מהחיים שהיו לי בסין. אבל המציאות עולה על כל דמיון, וברור שדברים מסוג זה יכולים להתרחש. אפשר לאמר שעל קו הרצף של מציאות ודמיון שכל אחד ישים את האצבע איפה שהוא רוצה, קרוב יותר למציאות או קרוב יותר לדמיון, במקום שעוזר לו להזדהות יותר עם הספר".

למה דווקא סיפור אהבה בין גבר סיני ואשה מערבית?

"סיפור האהבה הזה הוא אנטיתזה להרבה סיפורי אהבה בין גברים מערביים, אמידים, שבאו לעשות עסקים בסין לבין נשים סיניות. סין מלאה בסיפורי אהבה כאלה, שלא תמיד מסתיימים יפה. המטרה של הרבה נשים סיניות היא לעזוב את סין. רק בעזרת נישואין או מערכת יחסים עם גבר מערבי הן תוכלנה לעשות זאת, כך שהרבה סיפורי אהבה כאלה מסתיימים בשיברון לב, מאחר והגברים אחרי תקופת השהות בסין עוזבים ומשאירים פרק זה בחייהם מאחור. אני לקחתי את התופעה הזאת והפכתי אותה. גבר סיני ואשה מערבית.

חוץ מזה סיפור אהבה חוצה תרבויות זה משהו מיוחד בעיני, כי בעצם אהבה מרגישים אותו דבר בכל גיל, בכל שפה, בכל מקום וזה נפלא.

היה או לא היה?

השאלה היה או לא היה? עולה תמיד כשספר עוסק ביחסים בין בני אדם? תמיד נשאל המחבר מה מהאירועים אמיתי? בוודאי שאם קוראים את הספר שלי ומבינים שבעצם חייתי בסין תקופה של שנה עם משפחתי, יש לי שני ילדים ואני מישראל מקשרים מיד את האירועים אלי. זה נחמד מעניין ומסתורי, ואני בטוחה שחלק מהקוראים כבר יחליטו לעצמם אם הם מעוניינים להאמין שהכל אמתי או שהכל דמיוני.

אני לקחתי בעצם מצב של משפחה שמגיעה לארץ זרה לתקופה כה ארוכה, אחרי שכל הנפשות בה נתלשו מהמקום הטבעי שלהן ותפרתי להן מציאות שונה, דמיונית, מוקצנת. מציאות שכתוצאה מבדידות איומה, זרות, ריחוק, אפשר אולי להגיע אליה. הרי המציאות חזקה מכל דמיון.

ביקורת על סין:

הספר לא נכתב כביקורת על סין – להיפך, חלק מהדברים המתייחסים לסין, לתרבויות, למנהגים, לאמונות התפלות נכתבו באווירה אוהדת והביעו התעניינות לשמה – חלק נכתבו כתיאור מצב – מציאות. דברים תוארו כהווייתם עם איזו תהיה, שבאיזשהו שלב בספר מוסברת ומוארת. קשה לי להתנתק מהצד העיתונאי שבי – אני מתארת מצב ולא מנסה ליפות אותו – זוהי סין על כל גווניה. הספר מתאר את סין שאני חוויתי והכרתי.

הזכרת בספר מנהגים, אמונות תפלות:

בסין למשל מאמינים שהמספר 8 מביא מזל טוב ואילו המספר 4 מביא מזל רע, זאת משום שאת המספר 8 מבטאים כמו מזל ושפע, ו – 4 מבטאים כמו מוות. לכן למשל, דירות בקומה השמינית, שוות יותר כסף ואילו דירות בקומה הרביעית שוות הרבה פחות, או מספרי טלפון עם מספר גדול של הספרה 8 עולים יותר ועם המספר 4 עולים פחות ולא מבוקשים בכלל, ואז כל כמה שנים עושים מכירת חיסול של המספרים האלה, בחצי עד שליש המחיר, כמו גם של הדירות. בנוסף, לא מעניקים שעון במתנה מכיוון שאת המילה שעון מבטאים כמו המילה סוף ולא לובשים לבן באירועים משמחים וכמעט בכלל משום שצבע הלבן מסמל מוות – לכן כלות לובשות שמלות בצבעים שונים.

עוד?

מי שמכיר לעומק את התרבות יודע כמה משמעות יש לאוכל ויש לסינים מנהג לדוגמא שאם פוגשים מישהו בשעות הצהריים, שהן מקודשות לאוכל ולמנוחה בשעה 12:00 לא אומרים שלום, מה נשמע, אלא, "האם אכלת כבר"? וזה כזכר לימי הרעב בסין. וזה נורא מרגש לדעתי.

מירה חווה הרבה קשיים בסין

למירה היה קשה מאוד בהתחלה, היא התנתקה מכל הסובב אותה, מלימודים, עבודה, משפחה, חברים, וכל אחד מהמרכיבים האלה היה חלק מחייה, היא הייתה עצמאית בלתי תלויה, עבדה למדה, ופתאום נתלשה מכל זה, ההתמודדות היא קשה ולאו דווקא מכיוון שהיא עברה לסין, אלא בכלל הניתוק הוא קשה. אבל בפרט שארץ המעבר היא סין, והכל כל כך זר, שונה, אחר, אז היה לה קשה, קשה עם השפה, קשה עם הבדידות, עם הגעגועים, עם ההרגשה של להיות תלויה כל כך בהרבה אנשים, בבעלה, במזכירות שלו, באיש ברחוב. התלות הזאת יוצרת חוסר אונים.

מירה למדה סינית, גם את?

את החודשים הראשונים שלי בסין ביליתי באוניברסיטה, כל יום 4 שעות ביום ולמדתי סינית, הייתי חייבת להתחבר לתרבות, לאנשים, לסביבה בה אני חיה, בהתחלה זה היה קשה עד מאוד, פשוט סינית, אבל עם הזמן למדתי עוד ועוד מילים והכל נראה ברור יותר ובהיר יותר וכל רגע של מאמץ היה שווה. למדתי לכתוב ולקרוא ולדבר, והרגשתי טוב עם זה, מה שגם תרם לי להבין דברים יותר לעומק, תרבות, סיפורים ששזורים לכל אורכו של הספר.

הספר מתאר רבות את אימוץ תרבות המערב בכמה רמות

"נכון, הסינים, במיוחד אלה שחשופים יותר לתרבות המערב, עובדים במפעלים מערביים, עם מנהלים מערביים, חשופים לתרבות המערב והחשיפה הזאת מעניינת ומגרה אותם, אבל גם גורמת להם לתסכול, ואז הם מנסים לאמץ את תרבות המערב, הם מאמצים להם שם מערבי, ואפילו עושים ניתוחים בעיניים להידמות למערביים ולשוות להם עיניים של מערביים".

קצת על רילוקיישן?

רילוקיישן הוא תהליך מורכב. כל אחד חווה אותו בצורה אחרת. ברוב המקרים ההתחלה קשה עד כמעט בלתי אפשרית וכמעט כל מי שהכרתי במהלך הרילוקיישן חשב יותר מפעם אחת לארוז הכל ולחזור הביתה. הכל מאוד מורכב והקשה ביותר  לכתיבת הספר שעזרה לי להתמודד עם משמעות הרילוקיישן עם שני ילדים קטנים, בן הזוג שעבד סביב השעון כמעט והתנתקות בשנים שבהן רק החל האינטרנט והניתוק היה כמעט מוחלט מכל סממן של עולם מערבי

ההתמודדות היתה קשה עד בלתי נסבלת לעיתים. הקושי היה נוכח כמעט בכל דבר. זאת לצד הרגעים הקסומים והנפלאים והמכוננים שחווינו בסין של המאה שעברה.

מה ההמלצה הכי טובה שתוכלי לתת לאנשים שעושים רילוקיישן?

זמן. להקדיש זמן לילדים. זמן הוא המתנה הכי גדולה שתוכלו לתת לילדים שלכם. הם זקוקים לכם שם בארץ האחרת יותר ממה שאתם חושבים. אתם העוגן שלהם, הקשר שלהם אל הארץ שהם עזבו לתקופה קצרה או ארוכה. אתם חווים איתם את ההתמודדות הזו, את הניתוק, את הטוב ואת הרע ויש מהכל. תהיו שם איתם, תכילו את הגעגועים ותאמצו את המשפט שכל הזמן חזרתי עליו כשהגעגועים גברו ולוו בדמעות שיצאו ממש מהלב, "מה עדיף? להכיר, לחוות לראות ואז להתגעגע, או לא לראות, לא להכיר ולא לחוות ולא להתגעגע"? התשובה היתה תמיד האופציה הראשונה.

הספר יצא לאור עם שם אחר – אורז בניחוח במבוק – מדוע שינית לאהבה בניחוח במבוק?

זו היתה החלטה שקיבלתי יום ארחי שהספר יצא לאור דווקא מצד קוראה שקראה את הספר וטרחה והתקשרה אלי ואמרה, "אהבתי את הספר מאוד, אבל הספר הוא בכלל על אהבה, אהבה בניחוח במבוק ולא אורז בניחוח במבוק" ומאותו רגע ידעתי שאם אוציא את הספר פעם נוספת, השם יוחלף לאהבה בניחוח במבוק. לא תיארתי לעצמי שתהיה לי הזכות להוציא את הספר שוב בפורמט דיגיטלי ולערוך אותו מחדש. זו הייתה חוויה מכוננת לחיות שוב את הדמויות ואת הסיפור ואת המראות והחוויות.